עשרות אלפי מאמרים נכתבו על נושא של הפרעות קשב וריכוז שונות, כאשר נוצרו חלוקות שונות לסוגים שונים של הפרעות, תתי-הפרעות, הפרעות גבוליות, בינוניות וחמורות בקשב ובריכוז.
בה בעת, במקביל לגיבוי מחקרי ונטייה למתן תרופות לאחר אבחון מהיר במיוחד, ישנה תנועה שלמה של מתנגדים לרעיון עצמו, למונח ולמושג שעומד מאחורי התופעה הכלל-עולמית שהתגלגלה לכדי תעשייה שמגלגלת מיליארדי דולרים בשנה.
קולות המתנגדים לרעיון הפרעות הקשב והריכוז
הקול העיקרי המתנגד לרעיון הפרעות הקשב והריכוז הוא זה הטוען לכשל המערכת, כאשר הטענה המרכזית היא שמערכת החינוך בנויה בצורה המתאימה לילדים מאוד מסוימים, יש אומרים אף מיעוט, כאשר היא מאלצת את כל התלמידים לפעול לפי שבלונה שאינה מותאמת להם כלל.
אי-התאמת המערכת לתלמידים גורמת להם להישפט, ולשפוט את עצמם, לפי ציונים שהם מקבלים, אשר לא תואמים את היכולות שלהם לו היו נמדדות בהתאם. קריקטורה אחת מתארת את הקונספט עם איור של נוח לפני המבול, ומולו קוף, אריה, ג'ירפה ועוד כמה חיות, ומציע כי מי שיצליח לטפס על עץ יכול לעלות לסיפון התיבה.
רוב החיות, מן הסתם, לא נועדו לטפס על עצים, וכך גם לא כל הילדים נועדו לחשב משוואות בשני נעלמים, או ללמוד כיצד לחקור ולכתוב שירה, וכיו"ב.
ומנגד – לקבל את המציאות, ולנסות לשגשג
הקול הנפוץ יותר, הקול המקבל את ההגדרה של הפרעות קשב וריכוז, ובוחר לפעול במסגרת יכולותיו בכדי להצליח ולשגשג בעולם תחרותי זה, מעדיף להתבונן על המערכת מתוך ההכרה כי הדברים הם כפי שהם, ולשנות את המערכת כולה ייקח זמן, אם בכלל.
מבט מפוקח זה מגיע לרוב מצידם של הורים הנאלצים להכריע בשאלת הריטלין, לדוגמא, כאשר הם ניצבים מול הקשיים האמיתיים מאוד שהילד שלהם חווה במפגש שלו עם מערכת החינוך. כאשר הילד שלהם נאבק ונכשל שוב ושוב, התסכול מחלחל ממנו אליהם, ובעוד שהם אינם רואים כיצד לשנות את מערכת החינוך, הם בהחלט רואים כיצד הם יכולים לעזור לילד שלהם לצאת מהתסכול ולהתחיל לשגשג בתוך המערכת בה הוא ישהה בשנים הקרובות.